פסקת ההגבלה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פסקת ההגבלה היא סעיף המופיע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, המגביל את יכולת רשויות השלטון לקבל החלטות ולאמץ חוקים הפוגעים בזכויות חוקתיות. פסקת ההגבלה מאפשרת ביקורת שיפוטית הן על פעולות של הרשות המבצעת, הן על חקיקה. עקרונותיה של פסקת ההגבלה מהווים חלק מהמשפט הישראלי עוד קודם לחקיקת חוקי היסוד, מכוח הפסיקה.[1][2]
נוסחה של פסקת ההגבלה זהה בשני חוקי היסוד: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק־יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
פסקת ההגבלה קובעת ארבעה תנאים הנדרשים על מנת להצדיק פגיעה בזכויות חוקתיות:[3]
- הפגיעה היא מכוח חוק או הסמכה בו
- החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
- הפגיעה היא לתכלית ראויה
- הפגיעה היא "במידה שאינה עולה על הנדרש" - מידתיות