קדוש (דת)
אדם המוכר כבעל מידה יוצאת דופן של קדושה, דמיון לאלוהים או קרבה אליו / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קָדוֹשׁ באמונה דתית הוא אדם המוכר כבעל מידה יוצאת דופן של קדושה, דמיון לאלוהים או קרבה אליו. מכיוון שהקדוש נחשב כבעל כוחות על-טבעיים נחשבים ברכתו (או לחלופין קללתו) יעילים במיוחד. משום כך עומדים קדושים במרכזם של סיפורי מופת ומתוארים כמחוללי נסים. עם התפתחות הדת, הולך ומצטמצם הצד המאגי-נסי שמיוחס לקדוש, והדת הרשמית מדגישה יותר את אופיו הרוחני, דבקותו הדתית, ולעיתים פרישותו וסגפנותו הקיצונית.[1] עם זאת, השימוש במונח קדוש תלוי בהקשר ובזרם הדתי. בנצרות בדוקטרינה הקתולית, האורתודוקסית המזרחית, האנגליקנית, האוריינטלית אורתודוקסית והלותרנית, כל המאמינים שנפטרו והגיעו לגן עדן נחשבים לקדושים, אך חלקם נחשבים ראויים לכבוד גדול יותר או לחיקוי.[2] הכרה כנסייתית רשמית, וכתוצאה מכך פולחן קדושים ציבורי, ניתנת לכמה קדושים השייכים לזרם הדת באמצעות תהליך הקאנוניזציה בכנסייה הקתולית או ההאדרה (אנ') (גלוריפיקציה) בכנסייה האורתודוקסית המזרחית לאחר אישורם.[3]
המילה המתארת קדוש שונה בין הדתות השונות ובין השפות השונות. מקור המילה בשפות אירופאיות שונות הוא בנצרות ומהשפה הלטינית "Sanctus", שממנה נגזרו Saint באנגלית ובצרפתית.[4] היסטוריונים של דת נוטים להשתמש בכינוי "באופן כללי יותר כדי להתייחס למצב הקדושה המיוחדת שדתות רבות מייחסות לאנשים מסוימים", בהתייחסם גם לצדיק היהודי, לוולי המוסלמי, לגורו או לרישי (אנ') ההינדי או הסיקי, לקאמי השינטואיסטי, לז'נג'ן (אנ') הדאואיסטי ולארהט (אנ') או לבודהיסטווה הבודהיסטי כקדושים.[5] בהתאם לדת, קדושים מוכרים או בהצהרה כנסייתית רשמית, כמו באמונה הקתולית, או בהכרזה עממית (קדוש עממי (אנ')).[6]