קוהרנטיות (בלשנות)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קוֹהֶרֶנְטִיוּת או לכידות (באנגלית: Coherence), כמונח מתחום הבלשנות, היא תכונה של שיח המתקבל כבעל משמעות וכבעל מבנה תקין בעיני דוברים ילידיים של השפה שבה הוא מנוסח. המונח קוהרנטיות מתייחס בבלשנות למבנה לשוני שכולל יותר ממשפט אחד, ותת-התחום שעוסק בהגדרת התנאים לקוהרנטיות מכונה חקר השיח.
בבלשנות הכיתוב וחקר השיח נהוג לאפיין את תקינותו של מבע או שיח בשבעה מאפיינים שהשניים הראשונים קשורים ללכידות:
- הראשונה היא לכידות המאמר, קוהזיה, הנמדד בכך שהמנסח משתמש באמצעי שיח כמו מילות קישור, הסבר מושגים וניסוח חוזר ונשנה, המקשרים ומלכדים את הנאמר.
- השנייה היא לכידות המשמע, קוהרנטיות, הנמדד בכך שהשומע מבין את הנאמר באופן המשכי, מקושר ומלוכד.
המאפיינים האחרים הם: ייעוד (או: מכוונות, אינטנציונליות), התקבלות (אקספטביליות), מסירת מידע (אינפורמטיביות), ממוצב (סיטואציונלי), מבע מרובה קישור פנימי (אינטרטקסטואלי).[1]
ישנן כמה תאוריות שמנסות להגדיר את התנאים האוניברסליים בכלל השפות שבעולם, אשר לפיהם טקסט ייחשב כלכיד וקוהרנטי. התאוריות האלה מגדירות תנאים המתאימים לכל שפה טבעית, וחלקן שאולות מתחום הפסיכולוגיה או מתחום הפילוסופיה של הלשון.
תחילתו של המחקר בחקר הכיתוב (אנ: לינגוויסטיקת טקסט).[2] הבלשן האמריקאי רוברט דה-בוגרנד (מת בשנת 2008), מבכירי אסכולת וינה לבלשנות הכיתוב, פיתח שיטה בהתאם לדברי הבלשן האוסטרי וולפגנג דרסלר (יליד 1939), לפיו לכידות נקבעת על פי המשכיות המובנים המשמעיים, עם גישה הדדית ושייכות רעיונית בתוך מתאם של מונחים והקשרים. (ובלעז: גישה הדדית ורלוונטיוּת בתוך קונפיגורציה של טרמינים ורלציות). [3] בהגדרה זו אין צורך שהנאמר יהיה קשור למבנה הגיוני מציאותי, אלא רק להבנתו בעולם טקסטואלי מדומיין, שהשומע או הקורא תופס כ"הגיוני".
הגדרות אלו הן בהמשך לעמדה בדבר תסריט שכלי הנבנה במוח האדם בעת שמירת הזיכרון והפקתו שוב, עמדה שהציג לראשונה הפסיכולוג הבריטי, חוקר הזיכרון ואופני השפעות התרבות פרדריק ברטלט (מת בשנת 1969 בגיל 83).[4]