קליעה (אומנות)
קליעה בנצרים וברפיה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קליעה היא שיטה לחיבור סיבים גמישים לצורך יצירת משטחים או חפצים קלועים. כבר בתקופה הפרה-היסטורית נעשה בקליעה שימוש ליצירת ציוד לשימוש ביתי, ציד ודיג, אכסון ושימור. במקביל לשימושים אלה, מהווה הקליעה אמצעי לביטוי באמנות סיבים.
במקור, הקליעה, נעשתה בעיקר באמצעות חומרים טבעיים מן הצומח, אך כיום היא נעשית גם באמצעות חומרים פלסטיים.
החומרים הטבעיים מן הצומח, שנעשה בהם שימוש לאורך תולדות הקליעה, מגוונים ביותר, וכוללים ענפים, גזעים (ובפרט, סיבי עצה של ערבה), קש וגבעולים אחרים, שורשים, מחטי אורן, קנים, סוף, עשב ים, יוטה, סיסל, פקעות, רפיה, במבוק ועוד. בין הצמחים, אשר חלקים שונים שלהם משמשים באופן מסורתי לצורך קליעה, ניתן למצוא את הערבה, אלון הוויסטרה, הפורסיתיה, הגפן ומינים שונים של עשבים. בתרבויות קדומות, נעשה שימוש לצורך קליעה גם בחומרים שמקורם בחי, כמו שיער או עור של בעלי חיים. מגוון ואיכות החומרים הזמינים משפיעים על טכניקות הקליעה, על סוגי הסלים וחשיבותם התרבותית והחברתית.[1]
כמו כן נוהגים גם לקלוע מקרעי בדים שונים. למשל קולעים צמות שאותן מגלגלים למשטח ובעזרת רקמה, תפירה ביד או במכונה יוצרים מהן שטיחים[2]' ויש הנוהגים לקלוע מבדים מגן לעריסת התינוק.[3]
רוב חומרי הקליעה טופלו כדי להתאימם לייעודם ולעמידותם לאורך זמן. חומרים בעלי אופי סיבי יובשו בעיקר על ידי חשיפה לאוויר ולאור כדי שיישמרו. זמן הייבוש השתנה בהתאם לחומר ולאקלים - מכמה ימים עד מספר חודשים. החוזק והגמישות הן תכונות הכרחיות עבור חומרי הקליעה. תכונות אלה אובדות עם הייבוש, אך ניתן להשיבן על ידי הרטבה בזמן העבודה.
באופן מסורתי, חומרי הקליעה נצבעים על ידי צבענים המופקים משורשים, גרגירים, גזעים ועלים (ובפרט עלי תה). הצבע המתקבל תלוי בעונה ובכמות הצבען הטבעי שמופק מן הצמחים.[1]