שיטת הניקוד בפורמולה 1
רשימת ערכים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שיטת הניקוד בפורמולה 1 היא השיטה על פיה נקבע בכל עונה של האליפות הדירוג באליפות הנהגים (מאז 1950) ואליפות היצרנים (מאז 1958). תואר האליפות ניתן בסוף עונה לנהג וליצרן שצבר את מספר הנקודות הגבוה ביותר באותה עונה.
בארבעים העונות הראשונות, עד לעונת 1991 לא כל המרוצים בעונה נכללו בחישוב הסופי לאליפות. לצורך חישוב הנקודות נלקחו בחשבון רק התוצאות הטובות ביותר במספר מרוצים. המצב הוביל לכך שבעונת 1988 איירטון סנה זכה באליפות הנהגים למרות שצבר מספר נקודות כולל נמוך מאלן פרוסט (94 לעומת 105). לצורך חישוב האליפות הובאו בחשבון רק 14 התוצאות הטובות מתוך 16 מרוצים שהתקיימו בסך הכל. פרוסט סיים 14 מרוצים במקום ראשון או שני, אך סנה ניצח שמונה מרוצים לעומת שבעה שניצח פרוסט. סנה נדרש לסיים רק שלוש פעמים במקום השני על מנת להבטיח את התואר. את המרוץ האחרון של העונה סיים במקום השני, אחרי פרוסט שניצח וזכה בתואר עם 90 נקודות לעומת 87.
אליפות היצרנים החלה להתקיים בעונת 1958. עד לעונת 1979 כל יצרן קיבל את הניקוד רק עבור הנהג שהשיג את התוצאה הגבוהה ביותר במרוץ מבין הנהגים שהתחרו עבור אותו יצרן. בשנת 1979 שונתה שיטת החישוב ובאליפות נלקחו בחשבון הנקודות שהושגו על ידי כל הנהגים. באותה התקופה מרבית הקבוצות עשו שימוש בשתי מכוניות ומספר של הקבוצות הפרטיות הלך וירד. הפעם האחרונה בה התחרה באליפות מתחרה עצמאי הייתה בגרנד פרי ארצות הברית, המרוץ הסוגר של עונת 1980. היה זה רופרט קיגן שהתחרה בקבוצת "RAM Racing" שעשתה שימוש ברכב מתוצרת ויליאמס. עונה לאחר מכן נאסר, באופן רשמי, על השתתפות קבוצות פרטיות.
שינוי השיטה בשנת 2003 הגדיל את סך הנקודות הניתנות בכל מרוץ בכ-50%. במקום 24-26 נקודות שחולקו בין חמישה או שישה נהגים עד אז, הוחל בחלוקה של 39 נקודות שניתנו לשמונת הנהגים הראשונים. בשנת 2010 בוצע שינוי נוסף בשיטה ומספר הנקודות הכולל הוגדל בכ-150% (101 נקודות לעשרה נהגים, כאשר המנצח מקבל 25 נקודות במקום 10). בעונת 2014 הוחלט כי בגרנד פרי אבו דאבי, מרוץ סיום העונה, יוענקו כפל נקודות. הדבר נבע בשל הרצון לשמור על עניין גם במרוץ האחרון, בו בדרך כלל כבר ידועה זהות האלופים. הענקת הנקודות הכפולה בוטלה לאחר עונה אחת מכיוון שלא תרמה לתחרותיות וכן עוררה התנגדות של אוהדים[1].