שיטת שולצה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שיטת שׁוּלְצֶה היא שיטת הצבעה שפותחה על ידי מרכוס שולצה (אנ')[1], לשקלול עמדות של מצביעים לגבי כמה מועמדים לכדי סדר עדיפויות משותף. שולצה החל לדון בשיטה בשנת 1997 בפורומים שונים והיא פורסמה בכתב עת מדעי בתחום הבחירה החברתית בשנת 2011[1]. השימוש בה החל ב-2003 בארגונים שונים הקשורים לתנועת התוכנה החופשית.
בבסיס השיטה מונחת השוואה של כל זוג מועמדים A ו-B ובחינה של מספר המצביעים המעדיפים את A על פני B ולהפך. השיטה מקיימת את תבחין קונְדוֹרְסֶה, הדורש שאם יש מועמד המנצח כל מועמד אחר בהתמודדות ראש בראש אז הוא המועמד הזוכה. כלומר, אם קיים מועמד A הזוכה לרוב מול כל מועמד אחר, אז A צריך לזכות בבחירות. אם המצביעים אכן מכתירים מועמד בעל תוצאה עקבית כזאת, שיטת שולצה מאמצת תוצאה זו ללא שינוי. עם זאת, התחכום בשיטה מתגלה כאשר השוואת רוב פשוטה מביאה לתוצאות מעגליות, כגון העדפה של אפשרות א' על ב', ב' על ג' ו-ג' על א'. במקרים כאלו, הידועים כפרדוקס קונדורסה, פותרת שיטת שולצה את הקונפליקט באמצעות השוואת עוצמת ההעדפה לאורך מסלולים שונים בגרף המועמדים, כמפורט למטה.
שיטת שולצה היא אחת משיטות ההצבעה הנפוצות העונות על תבחין קונדורסה[2].