תאוריית ניהול האימה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאוריית ניהול האימה (Terror Management Theory - TMT) היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית העוסקת בהשפעת תודעת המוות על החשיבה ועל ההתנהגות האנושית. על פי תאוריה זו ישנו קונפליקט פסיכולוגי בסיסי בין הרצון לחיות לבין המודעות לכך שהמוות הוא בלתי נמנע. הקונפליקט מייצר אימה, שבתורה מנוהלת באמצעות מערכות סמליות כדי להשיג תחושת נצחיות ולאפשר חיים בעלי ערך ומשמעות.[1] התאוריה הוצעה לראשונה על ידי החוקרים ג'ף גרינברג, שלדון סלומון וטום פיסצ'ינסקי בשנת[1]1986 ועבודתם מבוססת על עבודותיו של האנתרופולוג ארנסט בקר, במיוחד ספרו "הכחשת המוות" אשר יצא לאור בשנת 1973 וזכה לפרס פוליצר בשנת 1974. בקר טען כי בני אדם שונים מכל בעל חיים אחר בכך שהם מודעים למותם הבלתי נמנע. על כן הם זקוקים למבנים תרבותיים שיתנו לחיים טעם ומשמעות. מתוך תפיסה זו, פותחה תאוריית ניהול האימה שרעיונה המרכזי הוא שחשיבותה הפסיכולוגית של הערכה עצמית היא ביכולתה לתמוך בהכחשה של המוות, על ידי הקניית ערך שאינו בן חלוף לאדם.[1]
ממצאים אמפיריים רבים בתחום זה מלמדים ש:[2]
- כאשר מבליטים למשתתפים בניסוי את עובדת היותם בני תמותה, הם נעשים קנאים יותר לערכיהם התרבותיים, מחפשים דרכים להעלות את ערכם העצמי, ומחפשים אחר קשרים קרובים.
- איומים על הערך העצמי, השקפות העולם התרבותיות וקשרינו הקרובים יגרמו לנגישות גבוהה יותר של מחשבות הקשורות למוות.
- חיזוק הערך העצמי, השקפות העולם התרבותיות וקשרינו הקרובים מפחיתים את החרדה וחרדת המוות שעולות עקב העלאתה של עובדת המוות הבלתי נמנע למודעות.
תאוריית ניהול האימה קנתה לעצמה מקום בפסיכולוגיה, אך היא עדיין שנויה במחלוקת. אף שהיא מציגה עצמה במידה רבה כנגזרת של הפסיכולוגיה האבולוציונית, יש מהפסיכולוגים האבולוציוניים שרואים את טענותיה כמרחיקות לכת ומציעים להסביר את ממצאיה על ידי סיבות אבולוציוניות פשוטות יותר. כך נטען שהנטייה להחשיב יותר את התרבות בתנאים שבהם המוות בולט, אינה נובעת דווקא מרצון לחפש נצחיות בתרבות, כפי שטוענת התאוריה, אלא בנטייה להתאחד אל מול סכנה.[3]