תווית (לשון)
מילה שמצביעה על שם במשפט ומגדירה את מצב היידוע שלו, למשל ה' הידיעה בעברית או the ו־a באנגלית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תווית היא מילה שמשתמשים בה לצד שם עצם (כמילה שבאה לבדה או כתחילית או סופית) במטרה לציין את מידת היידוע (definiteness) של שם העצם, ובשפות מסוימות גם את היקף קיומו[דרושה הבהרה] או ערך מספרי כלשהו שקשור אליו.
בדקדוק האנגלי מחשיבים לעיתים קרובות את התוויות כחלק מהקטגוריה הרחבה יותר של מיידעים (Determiners), אשר כוללת תחתיה את התוויות, כינויי הרמז (כגון "this" ו"that"), כינויי השייכות (possessive determiners, כגון "my" ו"his") ואת הכַּמָּתים (quantifiers, כגון "all" ו"few").[1] כמו כן, לפעמים מחשיבים תוויות ומיידעים אחרים כסוג של שם תואר, מאחר שהם מתארים את המילים שהם באים לפניהן.[2]
בשפות שמשתמשים בהן בתוויות, כל שם עצם כללי (common noun), מלבד כמה יוצאי דופן, מובע עם מידת יידוע מסוימת, מיודע או בלתי-מיודע, שבאה בתור לוואי (attribute, בדומה לאופן שבו מספר רב של שפות מייחסות לכל שמות העצם מספר דקדוקי מסוים או מין דקדוקי). התוויות הן חלק מן המילים השכיחות ביותר בשפות רבות; באנגלית, למשל, המילה השכיחה ביותר היא the.[3]
בדרך כלל מסווגים את התוויות לשתי קבוצות: מיידעות ובלתי-מיידעות. מעט שפות עם מערכת משוכללת יותר של תוויות יכולות להבחין בין תת-קבוצות נוספות. בתוך כל קבוצה, שפות יכולות להשתמש בסוגים שונים של אותה התווית, כאשר כל סוג מתאים לתכונות דקדוקיות (grammatical attributes) שונות כגון מין, מספר או יחסה. כמו כן, תוויות יכולות להיות מושפעות משינויים בהגייה, כגון השמטה או הוספה של הגיים.