תקנת הציבור
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תקנת הציבור היא מושג שסתום משפטי שמבטא את התפיסה הבסיסית של החברה ביחס להתנהגות ראויה ביחסים חוזיים. תקנת הציבור שואבת את ערכי זכויות האדם מהמשפט הציבורי ומבטאת את עמדתו של המשפט בנוגע למותר ולאסור בהתקשרות החוזית. מושג תקנת הציבור הוא דינמי, משתנה מעת לעת ומשקף את ערכי היסוד של המשטר המשפטי וככזה, הוא כולל את ערכי החברה בענייני מוסר, כלכלה וחברה. הערכים החוקתיים של המשפט והמשטר הם ראשונים במעלה ולכן זכויות האדם, המעוגנות בחוקי היסוד, מהוות מקור מרכזי ממנו שואב השופט את הנתונים הערכיים המגבשים את "תקנת הציבור" הישראלית. ביטחון המדינה, שלום הציבור, רווחתה ועוצמתה של המדינה – הם גם ערכים המעצבים את תקנת הציבור.[1][2] עד 1973 עוגנה תקנת הציבור בישראל בסעיף 64 לספר החוקים העות'מאני והשימוש בה לשם ביטול חוזים היה רק במקרים נדירים.[1] מ-1973 ואילך תקנת הציבור עוגנה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי): "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור- בטל".[1][3]