החדר (סרט, 2002)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
החדר (באנגלית: Panic Room[hebrew 1]) הוא מותחן פלישה לבית משנת 2002 שביים דייוויד פינצ'ר לפי תסריט של דייוויד קפ. קפ גם הפיק יחד עם ג'ודי הופלונד וגאווין פולון שאיתם שיתף פעולה בסרט "סודות הרוח" (אנ') (1999), והמפיקה סיאן צ'אפין, אשתו של פינצ'ר ושותפתו המקצועית[3]. בתפקידים הראשיים משחקים ג'ודי פוסטר, פורסט ויטאקר, קריסטן סטיוארט בתפקידה המשמעותי הראשון בקולנוע בטרם מלאו לה 11[4][5], דווייט יוקאם וג'ארד לטו.
כרזת הסרט | |
בימוי | דייוויד פינצ'ר |
---|---|
הופק בידי | סיאן צ'אפין, דייוויד קפ, גאווין פולון |
תסריט | דייוויד קפ |
עריכה |
ג'יימס הייגוד אנגוס ווֹל |
שחקנים ראשיים |
ג'ודי פוסטר פורסט ויטאקר קריסטן סטיוארט דווייט יוקאם ג'ארד לטו |
מוזיקה | הווארד שור |
צילום | דריוש חאנג'י, קונרד ו' הול |
מדינה | ארצות הברית |
חברת הפקה |
Hofflund/Polone Indelible Pictures |
חברה מפיצה | סרטי קולומביה |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה | 18 במרץ 2002 |
משך הקרנה | 112 דק' |
שפת הסרט | אנגלית |
סוגה | דרמה, מתח, אימה, פלישה לבית |
תקציב | 48 מיליון דולר |
הכנסות | 196.4 מיליון דולר (9 ביוני 2002) |
הכנסות באתר מוג'ו | panicroom |
פרסים |
פרס ASCAP להלחנת מוזיקה. פרס טריילר הזהב לטריילר הטוב ביותר לסרט מתח או אימה. |
אתר האינטרנט הרשמי | |
דף הסרט ב־IMDb | |
זהו סרטו החמישי של פינצ'ר, והאחרון שלו שצולם עם סרט צילום לפני שעבר לצילום דיגיטלי[6]. הקרנת הבכורה התקיימה ב-18 במרץ 2002, הסרט יצא לבתי הקולנוע ב-29 במרץ וזכה להצלחה בקופות ולביקורות חיוביות בדרך כלל, כולל תשבחות לפינצ'ר על הוירטואוזיות והיצירתיות שלו. כמו כן, הסרט נחשב להישג טכנולוגי באותה עת, לאור האמצעים הממוחשבים שפינצ'ר השתמש בהם כדי לדמות תנועות מצלמה מנקודת מבט סובייקטיבית. הסרט גרף הכנסות מעל 196 מיליון דולר בכל העולם, היה הבכורה הרווחית ביותר עבור פינצ'ר ופוסטר, הרווחי ביותר מבין בכורות חג הפסחא באותה שנה, והשלישי בהכנסות בסוף שבוע הבכורה.
הסרט יצא חודשים ספורים אחרי פיגועי 11 בספטמבר, ועל אף שצילומיו הסתיימו קודם לפיגועים, הצלחתו מוסברת בתמה המרכזית העוסקת בסוגיות הביטחון האישי והפרת המרחב הפרטי, באופן שהשתלב באווירת החרדה והפרנויה הציבורית והפוליטית ששררה בארצות הברית בכלל ובעיר ניו יורק בפרט, וכן בעיסוק האובססיבי של האמריקאים בציוד בטיחות פרטי[7].