הפרעת אבל ממושך
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפרעת אבל ממושך היא מצב קיצוני בו האדם חש ערגה עזה כלפי אדם שמת או שקוע במחשבות עליו באופן תדיר. המצב גורם למצוקה נפשית או לפגיעה בתפקוד היומיומי, מעבר לפגיעה הטיפוסית הקיימת באבל.[1]
אבל היא תגובה טבעית למוות של אדם קרוב. בקרב רוב האנשים, עוצמת היגון והאבל יפחתו עם הזמן. אך בקרב קבוצה קטנה של אנשים, התחושה העזה של היגון נמשכת, והם סובלים מסימפטומים חמורים שיכולים ליצור קשיים ולהפריע להם בניהול חייהם. אנשים אלה מאובחנים כבעלי הפרעת אבל ממושך, אחת ההפרעות מקבוצת ההפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק. [1]
בעבר, היה שימוש במונח של אבל פתולוגי לתיאור מצב שבו אבל נמשך מעבר לתהליך הטבעי הצפוי בעקבות פרידה או אובדן, ומשפיע באופן משמעותי על תחומי חיים אחרים. אף שהמושג רווח בשיח היומיומי של מי שאינם אנשי מקצוע אין לו תוקף קליני או מחקרי כלשהו. זאת כיוון שכיום מקובל שאנשים שונים אבלים בצורות שונות ומגיבים לאירועי אובדן שונים במגוון של צורות ודרכים, המושפעות מתרבות, מנסיבות המוות ועוד. לכן אין כיום הסכמה על מהות המושג "אבל פתולוגי". אבל הוא במהותו תהליך תגובתי והסתגלותי. ישנם מצבים בהם היכולת להסתגל לאבדן נפגעת מסיבות שונות, הקשורות לאדם האבל, לנסיבות המוות ועוד.