לימודי משפטים בישראל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בישראל מוסדר העיסוק בעריכת דין באמצעות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. סעיף 24 לחוק מציב שלושה תנאים מצטברים לכשירותו של אדם להיות עורך-דין, והראשון שבהם הוא שהמועמד הוא בעל השכלה משפטית גבוהה. התנאי השני הוא תהליך התמחות במשרד עורכי דין. התנאי השלישי הוא עמידה במבחני לשכת עורכי הדין.
בישראל ניתן לרכוש השכלה כזו באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטת רייכמן ובמכללות אחדות. התואר המוענק לבוגרי תואר ראשון במשפטים הוא .LL.B (קיצור שמשמעותו Legum Baccalaureus, דהיינו בוגר במשפטים). מרבית המוסדות האקדמיים המקיימים לימודי משפטים, מקיימים גם לימודים לתואר מוסמך (שני) במשפטים (.LL.M). תואר שלישי במשפטים (.LL.D, .S.J.D או .Ph.D), רשאיות להעניק רק חמש האוניברסיטאות שבהן פועלת פקולטה למשפטים. ככלל לצורך קבלה ללימודי משפטים באוניברסיטאות בישראל נדרש ציון פסיכומטרי שנע סביב ה 700 וממוצע בגרות גבוה. במכללות תנאי הקבלה מקלים יותר.[1] כ80% מהסטודנטים למשפטים לומדים במכללות.[2]