שפות דרום-ערב העתיקות
קבוצת שפות במשפחה השמית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שפות דרום-ערב העתיקות[1][2][3] (נקראות גם דרום-ערבית עתיקה, צַײְהַדית ותימנית) הן קבוצה של ארבע שפות שמיות, שדוּבּרו בעיקר בקצה הדרומי של חצי האי ערב בין המאה ה-12 לפני הספירה למאה ה-6 לספירה, ונכחדו כולן. הן נכתבו בכתב הדרום-ערבי העתיק (מֻסְנַד), וממצאים רבים ומקוטעים בכתב זה התגלו ברחבי חצי האי, אך רק חלקם פורסמו. השפה הידועה ביותר והנחקרת ביותר בקבוצה היא שבאית, והשלוש האחרות הן מעינית, קתבאנית וחצרמוותית.
תפוצה גאוגרפית | דרום חצי האי ערב, קרן אפריקה |
---|---|
סיווג שפה | |
חלוקות משנה |
שבאית* מעינית* (מד'הבית) קתבאנית* חצרמותית* (חצ'רמותית) אווסאנית* ? ראזִחית ? ח'ולאנית (פַײְפָאית) |
מזהים | |
קוד גלוטולוג | sayh1236 |
מפת תפוצה | |
לוח אבן ובו כתובת בדרום ערבית עתיקה | |
הערות | |
כוכבית מסמלת שפה שנכחדה | |
כינוי נוסף של קבוצת השפות הוא "חִמיירית", על שם שבט חִמְיָר שחי בחצי האי ערב מהמאה ה-5 לפנה"ס. במאות הראשונות לספירה (עד המאה ה-4) שפות דרום-ערב העתיקות היו בשימוש מוגבל גם בקרן אפריקה, מערבה מאזור מוצאן, וההנחה היא שהן הובאו לשם על ידי שבטים נודדים.[דרוש מקור]
צמד להגים חיים אשר מיעוט במחקר סבור שמשתייכים לקבוצה זו הם ראזִחית וח'ולאנית (פַײְפאית), שעדיין מדוברים בקצה הצפון-מערבי של תימן. עם זאת, שני להגים אלה קשים למיון: יש להם מאפיינים רבים של ערבית ומעט של דרום-ערבית עתיקה, וכן מאפיינים רבים שאינם נראים משויכים לאף אחת מקבוצות השפות. קשה להכריע אם הם ניבים של ערבית בעלי תשתית דרום-ערבית שנשתמרה בתוכם, או שמא שפות דרום-ערביות עתיקות שעברו שינויים משמעותיים בהשפעת הערבית, השלטת באזור.