האדרה עצמית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
האדרה עצמית או שיפור עצמי (באנגלית: Self-enhancement) היא המוטיבציה לשמור על דימוי עצמי גבוה, והיא מונעת מהצורך של הפרט לשמור על הערכה עצמית חיובית ככל האפשר.[1] מניע זה מופיע בעיקר במצבים בהם האדם מרגיש מאוים, עומד בפני כישלון, או חווה פגיעה בהערכה העצמית.[2] התופעה רווחת בתרבות המערב.[1]
אחת העדויות המחקריות לקיומה של האדרה עצמית היא אפקט מעל הממוצע, לפיו אנשים נוטים לדרג את עצמם באופן חיובי יותר מאשר הם מדרגים אחרים בני גילם ומינם, כאשר מדובר בתכונות רצויות.[3] כמו כן, אנשים שנוטים להעריך את עצמם באופן חיובי יותר מאשר אחרים מעריכים אותם.[4] עוד נמצא כי אנשים נוטים לתפוס את המגרעות שלהם כנפוצות מאוד, ובכך להמעיט בערכן, ואילו את תכונותיהם הטובות ואת כישוריהם כנדירים באוכלוסייה, ובכך להוסיף לערכם.[5] מחקרים רבים מצאו כי אנשים זוכרים טוב יותר הצלחות ומידע חיובי על עצמם או תפקודם בהשוואה לכישלונות ומידע שלילי, ואף נוטים לזכור את ביצועיהם כטובים יותר מאשר היו במציאות.[6][7][8] האדרה עצמית ביחס לעצמי נמצאה כמוכללת גם בקשרים בין-אישיים ועמיתים, המוערכים גם בהם באופן חיובי יותר מאנשים אחרים.[9]
בספרות המחקרית קיימת מחלוקת בין גישות הרואות את ההאדרה העצמית כתופעה שכיחה ונורמלית ומדגישות את החלק החיובי וההסתגלותי שבה, לבין גישות המדגישות כי בהאדרה עצמית קיים אספקט שלילי של עיוות מציאות, הנתפס כפוגע בהסתגלות.[10] האדרה עצמית היא אחת משלושה גישות מוטיבציוניות של הערכה עצמית(אנ'), יחד עם תאוריית ההיכרות עם העצמי, ותאוריית אימות העצמי.