תאוריית אימות העצמי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאוריית האימות העצמי (באנגלית: Self-verification theory) היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית, אשר עוסקת בנטיית האדם לחפש אחר אישור מהסביבה בנוגע לתפיסתו את עצמו. ההנחה העומדת בבסיס התאוריה היא כי בני אדם זקוקים לתחושת עקביות, רצף וסדר, אשר תורמים להבנה עצמית וקבלה עצמית במצבים ובזמנים שונים. לפיכך, הם מחפשים באופן מתמיד מידע שבכוחו לאמת את התפיסות העצמיות שלהם, ובמקביל, לדחות מידע אשר סותר את תפיסותיהם העצמיות. אחת ההשלכות של הנחה זו היא כי נעדיף שבני אדם אחרים יראו אותנו באופן התואם את מושג העצמי שלנו. כלומר, אנו נשמח אם הסובבים אותנו יכירו בתכונותינו החיוביות, אך גם נרצה שהם יהיו מודעים לחסרונותינו.[1]
את התאוריה גיבש בשנת 1981, ויליאם סוואן והוסיף לה היבט יישומי כשהדגים כי אנשים יעדיפו חברה המספקת תמיכה באמונותיהם העצמיות וייטו לדחות אנשים אשר עמדותיהם לא מתיישבות עם אמונותיהם העצמיות. סוואן הוסיף והראה כי נטיות אלו קיימות גם אצל קבוצות ולא רק אצל יחידים. תאוריה זאת היא אחת משלושה גישות מוטיבציוניות של הערכה עצמית (אנ'), יחד עם תאוריית שיפור העצמי, ותאוריית ההיכרות עם העצמי.