מלחמת העצמאות האירית
מלחמת גרילה שהתרחשה על אדמת אירלנד בין השנים 1919 ו-1921 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מלחמת העצמאות האירית (באירית: Cogadh na Saoirse, באנגלית: Irish War of Independence) או המלחמה האנגלו-אירית הייתה מלחמת גרילה שהתרחשה על אדמת אירלנד בין השנים 1919 ו-1921. במלחמה, נלחמו המורדים האירים שהתאגדו במסגרת הצבא האירי הרפובליקני וארגונים קטנים נוספים, כנגד כוחות בריטים עדיפים ותומכיהם האירים - הצבא הבריטי, המשטרה האירית המלכותית, בלאק אנד טאנס, המחלקה המשטרתית המסייעת וכוח השיטור המיוחד של אלסטר. המלחמה נבעה כתוצאה מההתעוררות הלאומית האירית, אשר דוכאה בידי הבריטים במשך מאות שנים, עד שהגיעה למצב נוסף של לחימה, כמוה היו רבים בעבר.
יחידת תגובה מהירה במלחמת העצמאות האירית | |||||||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 21 בינואר 1919 – 11 ביולי 1921 (שנתיים ו־24 שבועות) | ||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | אירלנד | ||||||||||||||||||||
תוצאה |
| ||||||||||||||||||||
שינויים בטריטוריות |
| ||||||||||||||||||||
|
באפריל 1916, פתחו רפובליקנים איריים במרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי והכריזו על הקמתה של רפובליקה אירית. על אף שזו פורקה לאחר שבוע בודד של לחימה, המרידה ובעיקר תגובתם הנחרצת של הבריטים הובילו לתמיכת ההמונים בשאיפה לעצמאות האירית, בשונה ממאבקים אירים לאוטונומיה קודם לכן. בבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת של שנת 1918, זכתה מפלגת השין פיין, המפלגה האירית הבדלנית, לניצחון סוחף במחוזות הבחירה של אירלנד. ב-21 בינואר 1919, נציגי השין פיין בפרלמנט הבריטי הכריזו על הקמתו של פרלמנט אירי - הדאל הראשון, והכריזו על עצמאותה של אירלנד. באותו היום, נורו היריות הראשונות במסגרת הסכסוך. המאבק בין הצדדים התפתח בהדרגה - למשך רוב שנת 1919 פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני התמקדה באיסוף וגנבת נשק מידי הבריטים ושחרור אסירים פוליטיים מבתי הסוהר במדינה, בעוד הדאל עמל על בניית התשתיות של המדינה החדשה. בספטמבר אותה השנה, הממשלה הבריטית הוציאה מחוץ לחוק את הדאל ואת השין פיין והמאבק החריף. הצבא האירי הרפובליקני החל לבצע מארבים ולהתקיף כוחות של המשטרה האירית המלכותית ושל הצבא הבריטי, לתקוף בסיסים ולהביא לנטישתן של עמדות צבאיות מבודדות. הממשל הבריטי חיזק את המשטרה האירית המלכותית עם מגויסים רבים מבריטניה - הבלאק אנד טאנס והמחלקה המשטרתית המסייעת - אשר היו ידועים לשמצה בשל המשמעת הרופפת שלהם ופעולות התגמול שביצעו כנגד גורמים אזרחיים,[1] רק חלקן היו מאושרות על ידי הממשל הבריטי.[2]
באמצע שנת 1920, במסגרת בחירות כלליות במדינה, הצליחו הרפובליקנים (תומכי עצמאות הרפובליקה האירית) לזכות במרב הקולות ברוב מחוזות הבחירה. השלטון הבריטי במדינה החל לקרוס, בעיקר במערב ובדרום, והבריטים נאלצו להפעיל תקנות שעת חירום על מנת להתמודד עם המרד. עד נובמבר 1920, 300 איש כבר נהרגו במסגרת העימותים, אך באותו החודש המאבק החריף. ב-21 בנובמבר 1920, התרחש בדבלין יום ראשון העקוב מדם - בבוקרו נהרגו על ידי הצבא האירי הרפובליקני כ-14 מפעילי מודיעין בריטים וכתגובה, באותו אחר הצהריים, פתחו כוחות המשטרה האירית המלכותית באש חיה במהלך משחק כדורגל גאלי בבירה דבלין, הרגו 14 אזרחים ופצעו 65. שבוע לאחר מכן, 17 חיילים מהמחלקה המשטרתית המסייעת נהרגו בידי חיילי הצבא האירי הרפובליקני במחוז קורק, וכתגובה, הפעילו הבריטים ממשל צבאי בדרום אירלנד, ברוב שטחה של פרובינציית מנסטר. בדצמבר, העלו חיילים בריטים את מרכז העיר קורק באש והאלימות רק המשיכה להסלים בשבעת החודשים שלאחר מכן - 1,000 איש נהרגו וכ-4,500 רפובליקנים נכלאו. רוב הלחימה התרחשה בפרובינציית מנסטר (בייחוד במחוז קורק), בדבלין ובבלפסט - בשלושתן נהרגו כ-75 אחוזים מסך ההרוגים במלחמה.[3]
המאבק בצפון-מזרח פרובינציית אלסטר היה בעייתי במיוחד, בשל הכיתתיות שאפיינה את האזור מאז ומתמיד - המיעוט הקתולי באזור תמך בתנועת העצמאות האירית, שכן העם האירי ברובו המוחלט משתייך לזרם הקתולי של הכנסייה הנוצרית. לעומתו, הרוב הפרוטסטנטי, שהגיע לאזור במהלך יישוב אירלנד ונטמע בתוך האוכלוסייה האירית, דווקא היה יוניוניסט ולויאליסט ותמך בהמשך השלטון הבריטי. כוח משטרתי מיוחד הוקם בפרובינציה בשם "כוח השיטור המיוחד של אלסטר" - הוא הורכב בעיקר מפרוטסטנטים והיה לכוח צבאי למחצה. מרב עיסוקו היה תקיפת קתולים באלסטר כפעולות תגמול לפעולותיו של הצבא האירי הרפובליקני - כתוצאה מכך, התפתח בעיר בלפסט מאבק כיתתי חריף ביותר, במסגרתו נהרגו כ-500 אנשים משני הצדדים, רובם קתולים.[4]
במאי 1921 חולק שטחה של אירלנד בידי הממשל הבריטי במסגרת חוק השלטון העצמי הרביעי שהועבר בפרלמנט הבריטי. שני הצדדים חתמו על הסכם הפסקת אש ב-11 ביולי 1921. השיחות שנערכו בין הצדדים לאחר הפסקת האש הובילו לחתימתה של האמנה האנגלו-אירית ב-6 בדצמבר 1921. האמנה הביאה לתומו של השלטון הבריטי על רובה של אירלנד - 26 ממחוזות אירלנד הועברו לשליטתה של הממשלה האירית הזמנית שהפכה לממשלת מדינת אירלנד החופשית - דומיניון בעל שלטון עצמי בתחומי האימפריה הבריטית. לעומתם, לששת המחוזות הצפון-מזרחיים של אירלנד ניתנה האפשרות לבחור במשאל עם האם להצטרף למדינת אירלנד החופשית או האם לחזור לידי השלטון הבריטי - במשאל העם הוחלט על חזרה מיידית לממלכה המאוחדת. גם לאחר הפסקת האש, הלחימה בבלפסט ובאזורי הגבול המשיכה והצבא האירי הרפובליקני פתח במתקפה כושלת על צפון אירלנד במאי 1922. ביוני אותה השנה, היעדר ההסכמות בקרב צמרת השלטון הרפובליקני בנוגע לתנאי האמנה האנגלו-אירית הובילו לפרוץ מלחמת האזרחים האירית.