תיקון חצרות ומבואות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בהלכות ערובין, מדין התורה כל מקום המוקף בשלוש מחיצות נחשב לרשות היחיד לעניין רשויות השבת, אף שבצידו הרביעי הוא פרוץ לכל אורכו ופתוח לכרמלית או לרשות הרבים[1]. אולם מדרבנן, מקום המוקף ב־3 מחיצות ופרוץ בצידו הרביעי לכל אורכו (אפילו בפרצה של פחות מעשר אמות[2]) נחשב לכרמלית ואסור לטלטל בו חפצים, עד שיתוקן צידו הרביעי באמצעות לחי, קורה, פסי חצר או צורת הפתח. תיקון זה נקרא תיקון חצירות ותיקון מבואות.
דין זה חל הן על חצרות פרטיות המשותפות לכמה בתים, והן למבואות, שהם רחובות קטנים המחברים בין מספר חצירות לרשות הרבים[3].
סיבת גזירת חכמים זאת היא כדי שלא יבואו להחליף בין רשות היחיד משותפת לכמה אנשים, בה מותר לטלטל ללא הגבלה, כגון חצר ומבוי, ובין רשות הרבים בה אסור לטלטל יותר מד' אמות (כ- 1.80 מ').
התיקון הנדרש לחצר פרוצה, משמעותי יותר מהתיקון הנדרש למבוי פרוץ. סיבת ההחמרה בחצר היא כיוון שהחצר משמשת לדברים מוסתרים יותר מאשר המבוי, וכן בשל הקרבה לבתים, שהם רשות היחיד גמורה, נצרך תיקון משמעותי יותר על מנת להפוך את החצר לרשות היחיד גם מדרבנן[4].
כמו כן, ישנם דינים שונים לגבי מבוי הפרוץ משתי רוחותיו, ('מבוי מפולש') כיצד יש לתקנו.
כיום אין כמעט משמעות מעשית לדין זה, היות שאין כמעט חצרות משותפות ומבואות, ובדרך כלל מקיפים ערים ויישובים באמצעות עירוב, ההופך את כל העיר לרשות היחיד, כך שאין מקומות המוגדרים כרשות היחיד, ופרוצים לרשות הרבים או לכרמלית.